היסטוריה

הסטוריה בימים שלאחר חורבן בית שני, סערה עזה פקדה את חופי הודו. בעוד המשפחות בכפר החוף נאווגאן הצטופפו בתוך בתיהם, בוהות בעיניים פעורות מבעד לחלונותיהם, הן המתינו בסבלנות עד שהסערה תיגמר. בהדרגה החלו הרוחות לשקוע, ואז האנשים החלו לצאת לאט. לפתע, ילד קטן רץ בחול הרטוב, צועק ומנופף בידיו בטירוף, ותושבי הכפר עקבו אחריו. הוא הפנה את אצבעו הקטנה לעבר האוקיינוס, ותושבי הכפר ראו אנשים במים, חלקם נאחזים על שברי עץ, כשהגלים שוטפים אותם לכיוון החוף כמו צללים ממעמקי התהום המימית. חלק מתושבי הכפר שחו החוצה כדי לעזור להם, בעוד שאחרים חתרו בסירותיהם כדי להגיע לאלה שהיו רחוקים יותר. עוד מספרת המסורת כי שבעה גברים ושבע נשים אלו, ניצולי הסופה הקטלנית, היו "עברים" שהפליגו באונייה מארץ ישראל להודו. האינדיאנים קיבלו את פניהם, ובימים שלאחר מכן, כשעשרות גופות נשטפו לחוף, הם סיפקו להם אדמה לקבור את מתיהם. כך הגיעו יהודי הודו הראשונים. לטענת "בני ישראל", ההרוגים נקברו בתלים שניתן לראותם עד היום בכפר נאווגאן. עוד נטען כי הניצולים, לאחר שאיבדו את כל מה שהביאו עימם, החלו לעסוק בכבישת נפט. לפיכך אוכפו להם השם "Shanwar tellis" - כלומר "אנשי שמן בשבת" - כנראה בגלל שהם עבדו שישה ימים בשבוע תוך התנזרות מעבודה בשבתות. העובדה של הימנעות כזו חיזקה את אמונתם שהם שייכים לעם היהודי. הניצולים קראו לעצמם בני ישראל. כשהחלו להתגורר בארץ, הם נישאו רק בתוך הקבוצה שלהם ושמרו על גרסה מוחלשת של פסח. אליהו הנביא, כך נאמר, הופיע בקרב בני ישראל בכפר קונקאן בח'נדלה והבטיח להם גאולה בעתיד. בתחילת המאה ה-19 עבר בני ישראל לבומביי, מה שהציע הזדמנויות רבות לאחר שנבנה על ידי הכיבוש הבריטי. שם יכלו היהודים לעלות מהקאסטה הנמוכה של סחיטת הנפט לפקידים וחיילים מהמעמד הבינוני עבור המלכות הבריטית. בשנת 1796 בנו בני ישראל את בית הכנסת הראשון שלהם, וזה שינה את חיי הדת של הקהילה. עד אז התקיימו תפילות דתיות בבתים פרטיים. אולם כעת, בנוחות כלכלית, החלו היהודים לבנות בתי כנסת בכל רחבי בומבי, ויהדותם הפכה למיינסטרים יותר. הבריטים הקימו נמל ומבצר בבומביי בסביבות 1688. ובשנת 1746 הפכה משפחת דיוקר למשפחת בני ישראל הראשונה שעברה לבומביי. במצור על סרינגאפאטנם, אחד מלוחמי בני ישראל האצילים, שמואל דיוקר, נתפס ונפל בשבי על ידי כוחותיו של טיפו סולטן. משנודע לו שיש אסיר בני ישראל בתוכם, אמו של הסולטן, ששמעה את השם "בני ישראל" המוזכר בקוראן, חרדה לראותו. הוא זומן לפניה, ולאות אושרה היא הורתה לבנה לשחררו ולתת לו מתנות. בזמן שהותו במעצר, נשבע שמואל דיוקר שעם שחרורו, יבנה בית כנסת. בית הכנסת הראשון של בני ישראל שנבנה בבומביי שבהודו - בית הכנסת "שער הרחמים" - ממוקם ברחוב שמואל, הקרוי על שמו. בני ישראל לא רק בלטו את עצמם בכוחות, אלא הם הצטיינו בעשרות תחומי שירות שונים, הן במישור הציבורי, והן במישור הפרטי. ביניהם ניתן למצוא פקידי ממשלה שמילאו תפקידים גבוהים במשרדי החקלאות, התחבורה והאוצר ובנציבות שירות הציבור. גנרלים וקצינים בצבא, רופאים, עורכי דין, מהנדסים, סופרים, אמני קולנוע ומספר רב של מחנכים ומורים, פרופסורים, אדריכלים ועובדים סוציאליים היוו גם את המרקם החברתי העשיר של קהילה זו. חברי קהילת בני ישראל כוללים את ד"ר א' מוזס ז"ל, שהיה ראש עיריית בומביי ב-1937. לאחר שחיו בבומביי במשך מאות שנים, אימצו בני ישראל את שפת המראטי (השפה המקומית של בומביי), ובסופו של דבר היא הפכה לשפת האם שלהם. כאשר קמה מדינת היהודים ב-1948, עלו לישראל כ-2,500 בני ישראל; עד 1970 הם מנו יותר מ-14,000. מעניין לציין שכאשר, בשנת 1897, הם הוזמנו להשתתף בקונגרס הציוני הראשון, הם סירבו בטענה שהם "מחכים שהיד האלוקית תחזיר אותם לציון". כיום יש בארץ בין 60,000 ל-70,000 בני ישראל, אשר גרים בעיקר בדרום ובמרכז הארץ כמו דימונה, ירוחם, אופקים, באר שבע, קריית גת, רמלה, לוד, אשדוד, אור עקיבא, קריית שמונה ואילת..